<h1>חידושי הרא"ה — ביצה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ביצה ז' ע"א] ת"ר כל שתשמישו ביום מוליד ביום וכו' עד כי לא בדק אימא מאיתמל רמתא. פי' דאזלינן בתר רובא, ואע"ג דדבר שיש לו מתירין, כיון דלא איתחזק איסורא. ומכאן שלוקחין ביצים בי"ט מן הגוים דרובייהו לאו בני יומן, והיכא דאתו לגבן הא ודאי פשיטא דכל דפריש מרובא פריש אבל היכא דאנן ניתי לביתהו למזבן להו הא מספקא לי משום האי דאמרי' בכתובות [ט"ו ע"א] דהיכא דאזלא היא לגבייהו פסול דכיון דאיתחזק בעיר חד פסול ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי, והכא נמי כמאן דאיתחזק דאמי דא"א דליכא במתא חדא ביצה בת יומה, אפילו [הכי] מסתבר לי דשרי דלא חשיב איתחזק איסורא דילמא מאן דהוה ליה ההיא ביצה מיכל אכלה, א"נ דילמא הוא לא הוה מזבין לה, הילכך לא חשבינן ליה איתחזק ושרי. אי הכי כי בדק נמי (אמרי) [אימר] יצתה רובא וחזרה הואי, דר' יוחנן לא שכיחא. ואמר ר' יוסי בן שאול אמ"ר האי תומא שחיקא סכנתא לגלויא.
<h2>דף כג.</h2>
[ביצה ל"ח ע"א] א"ל אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעי' לממון שאין לו תובעין. פי' מאי קא מדמית ההיא דצרור להא דהכא, דהתם איתמר לענין תביעת [ממון] ולענין תשלומי ממון והתם חשיב כשיש לו בעלים לענין לשלם לו ממון דהא אזקיה וחסריה, אבל לגבי שאר דינין דלא תביעת ממון בתר חשיבותא דגופא איכא למיזל כי הא דשמעתין דהכא לאו לענין תשלומין אתינן למימר אלא אי חשבינן לבעלת מים ומלח בעלים בעיסה זו, והכא איכא למימר דכיון דלא חשיבי בגופייהו בטלי ואע"ג דאית להו בעלים, והכא לא שנא בין שהיו לה מים ומלח אלא בשאלה או בגזל דהא לאו לענין תשלומין דיינינן אלא למימרא דלא חשיבי ולא חשיבא עיסה זו אלא של בעלים אחד ולגבי שאר דינין בחשיבותא דגופייהו תליא מילתא, ולא דמו כלל לענין דין דתביעת ממון דמשום תביעת [ממון] כשיש לו בעלים אפילו מידי דלא חשיב בגופיה חשיב משום דכילה חסריה ואזקיה ומשום בעלים דתבעי, הא לענין שאר דינין כל היכא דלאו לענין תביעת ממון בחשיבותא דגופייהו תליא מילתא ולא שנא בין אין להם בעלים לשיש להם בעלים וכל היכא דלא חשיבי דינא הוא דבטלי ואע"ג דאית להו בעלים, דאי לא תימא הכי אלא דאפילו לגבי שאר דינין כל היכא דאית להו בעלים חשיבי וכיון דאלו לענין תביעת ממון חשיבי משום בעלים ואע"ג דליכא חשיבותא בגופייהו הכי נמי לענין שאר דינין חשיבי משום בעלים ואפילו בלאו חשיבותא דגופייהו אלא הא דאמר רב חסדא [נבלה] בשחוטה בטלה לפי שאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה שחוטה [בנבלה] אינה בטלה לפי שאיפשר (שהנבלה) [לנבלה] שתעשה שחוטה הכי נמי דכי אית להו בעלים לא בטלה. פי' הא דרב חסדא במנחות [כ"ג ע"א] ואליבא דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, וקאמר רב חסדא דנבלה בשחוטה בטלה דבתר מבטל דהוא רובא אזלינן אם איפשר לו להיות כמועט, וכאן אי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה שתהא מטמאה הילכך חשיב מין (במינו אינו) [באינו מינו] ובטל בששים, ולאו לענין איסורא דלענין איסור' ודאי חשיב מין במינו דהאי בשר והאי בשר ולא בטיל לעולם כדמוכח בחולין [ק' ע"א] בהדיא, אלא לענין טומאה כדקאמרי', ולענין טומאה הוא דחשבי' ליה מין בשאינו [מינו] לפי שאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה ואם נגע טהור בכולן טהור והוא דאיכא ששים דהיתירא, ואע"ג דלענין איסורא אסירי לענין טומאה טהור. שחוטה בנבלה אינה בטלה לענין טומאה ואפילו בששים, ואם נגע (טמא) [טהור] באחת מהן הוה ליה ספק (טמאה) [טמא] ולאו ודאי, ואע"ג דרובן טמאות ההיא מספק טומאה אכלהי משום דהוה ליה מין במינו ולא בטיל, לפי שאיפשר לנבלה (שיהא) [שהיא] הרוב שתעשה שחוטה דלכי מסרחא לא מטמאה, הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטלה, דנימא משום בעלים דחשיבא ולא בטלה (כיון דלגבי) [אף לגבי] שאר דינין ולאו לענין תביעת ממון. ותמיה' לי טובא מאי שנא דמייתינן מיהא דרב חסדא טפי משאר איסורין הוה ליה למימר דאי לא תימא הכי כל איסורין שבתורה דבטלי בששים הכי נמי דכי אית להו בעלים לא בטלה. ומסתבר' לי דמשאר איסורין שבתורה לא מייתינן דשאר איסורין שבתורה לא דמו כלל להא (דשמעינן) [דשמעתין] דשאר איסורין לא עבדי מידי בהיתירא ולית להו גריעותא נמי בביטולא, דביטולא דידהו לאו משום דגריעי אלא דהכי קאמר רחמנא חד בתרי בטיל, ואפילו לרבנן בדלא יהיב טעמא ואפילו בששים, והתם ודאי פשיטא מילתא דליכא (לשנויי) [לשוויי] בהו הפרישא בין לית להו בעלים להיכא דאית להו בעלים, אלא מיהא דנבלה מייתינן דלענין טומאה (ועבדא) [עבדא] מעשה בשאר חתיכות דהא אסרה לכולהו שאר חתיכות, ואע"ג דלענין איסורא ודאי מינכרא האי נבלה הכא דאסרה לכולהי, אפילו הכי משום תערובת פקעה חשיבותא טומאתה דחשיבותא דנבלה טומאתה, ודמיא להא דמים ומלח דמינכרי בעיסה, ואפילו הכי משום תערובת איכא למימר דפקעה חשיבותייהו דכיון דמערבי לא חשיבי ובטלי, הכי נמי בההיא דנבלה דאי אית ליה בעלים לא בטלה דכי אית לה בעלים לא פקעה חשיבותה ומטמאה.
<h2>דף כז.</h2>
[ביצה ח' ע"ב] אמר רבה שחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו בי"ט. ואפילו בדקר נעוץ ואע"ג דכיסוי מצות עשה כיון דאיפשר ליה מבערב. גלגל עיסה מעי"ט מפריש חלתה בי"ט. משום דהויא דרבנן דבחלת חוצה לארץ מיירי והאי דנקט לה בסתמא בדוכתי'. ואפילו למאן דאסר בפ' נוטל [שבת קמ"ב ע"א] במדומע, בהא קילא דליכא עיקר בדאוריתא. אבוה דשמואל אמר אף גלגל עסה מעי"ט אין מגביהין חלתה בי"ט. ואפי' למאן דשרי התם במדומע, דהא חמירא דמתקן לכתחילה. לימא פליגא דשמואל אדאבוה דאמר שמואל חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. וכיון דקילא קילא כולי האי בדין הוא דמותר להפריש. אמר רבא מי לא מודי שמואל שאם קרא עליה שם שאסורה לזרים. וכיון שכן שפיר חשיבא וחשיב תיקון ואסור. ומאי דאמרי' לקמן [ל"ז ע"א] והני מילי פירי דטבילי מאיתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי (עיסתה) [חלתה] מפרישינן ויהבינן לכהן, ההיא (בתחלת) [בחלת] א"י. וכיון דפלוגתיהו בדרבנן נקטי' לקולא.
[ביצה י"ב ע"ב] רב טובי בר רב מתנה הוה ליה ההיא גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא, א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. פי' ותרומת הארץ הואי דאי של ח"ל פשיטא מילתא שהכי לעולם שרי דרשאי איהו להפרישה בי"ט דקיי"ל הכי כדלעיל [ט' ע"א] וה"ה דמותר להוליכה, אלא בהא אסתפקא ליה, ואפילו בהא פסקינן דשרי. ואם איתא להא איכא למימר דבסוריא הות דאלו בח"ל ממש טמאה היא לענין תרומה דאוריתא. ומסתברא דאפי' בתרומת ח"ל נמי (איתמצא) [איתאמרא] ואפי' היא אסורה להפריש בי"ט, שלא התירו אלא בחלה משום דקילא דאמרו בה דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולהכי לא חשיב תיקון מש"כ בתרומת ח"ל.
<h2>דף כח.</h2>
[ביצה כ"ז ע"א] ת"ש דתליא באשלי רברבי דא"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל א"ר יוסי בן שאול א"ר משום קהלה קדישא שבירושלים ר' שמעון בן מנסיא וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר. הכי פירוש' דר' יוסי בן שאול ור' אמרי דר"ש בן מנסיא וחביריו אמרי משום קהלא קדישא שבירושלים דהלכה כר' מאיר. ומתמהינן אמרו הלכה והא אינהו קדימי מיניה אלא עמד' בשיטת ר"מ. פי' ואינהו שמעו להו האי סברא ולהכי אמרי דמינייהו ידעי דהלכה כר' מאיר. דתנן השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר' מאיר אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה אסור אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טרפה ראיית בכור מחיים ראיית טרפה לאחר שחיטה ומינה ראית טרפה בי"ט ראית בכור מעי"ט. פי' ראיית טרפה בי"ט דכיון דלאחר שחיטה ה"ל כמתקן אכל אבל ראיית בכור כיון דמחיים ה"ל כדן את הדין דאסור. א"ל אביי מי סברת ברואין מומין הוא דפליגי [בקנסא פליגי] דאמר רבה בר בר חנה בדוקין שבעין דברי הכל אסור מפני שמשתני' לא נחלקו אלא במומי' שבגוף דר"מ סבר גזרי' מומין שבגוף אטו דוקין שבעין ומר סבר לא גזרי'. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני ר"מ אומר הואיל ונשחט שלא על פי מומחה ש"מ קנסא הוא דקניס ר' מאיר ש"מ. וקי"ל כפירושא דרבה בר בר חנה, וקי"ל כר"מ, ולאו משום דקי"ל בעלמא הלכה כר"מ בגזרותיו, דלא איתמר ההיא אלא במאי דפסיק ואמר כהילכתא בלא טעמא אלא דאמר לה כעין גזרה וכעין הא דאמ' בכתובות [נ"ז ע"א] כל הפוחת לבתולה ממאתים ואלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, אלא במידי דגזר הא אטו הא לא בדא, אלא אפ"ה קי"ל כותיה משום קהלא קדישא שבירושלים דקיימי בשיטתיה.
<h2>דף לד.</h2>
[ביצה כ"ז ע"א] והילכתא כר' שמעון דמתני' דאין רואין מומין בי"ט דאמרי' אמי (ובדינאה) [ורדינאה] חזי (כדברי) [בוכרי] דבי נשיאה הוה סבר דלא למיחזינהו ביומא טבא אתי אמר' ליה לר' אמי א"ל שפיר עבד דלא חזי, והא ר' אמי גופיה הוה חזי, ר' אמי מאתמול הוה חזי ולמחר שיולי משאיל מעשה היכי הוה כי ההוא דההוא גברא דאיתי בוכרא לקמיה דרבא וכו' עד אמר מום ואמר כל מום. פי' ומדכתיב לא יהיה שמעי' דאסור להטיל בו ממש דקרינן לא יהיה, ומדכתיב כל מום שמעי' דאפילו גרמא אסור.
<h2>דף נג.</h2>
[ביצה כ"ג ע"א] מתני'. ג' דברים ר' אלעזר ן' עזריה מתיר וחכמים אוסרים, פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, מקרדין הבהמה בי"ט ונותנין הפלפלין בריחים שלהם. ר' יהודה אומר אין מקרדין בי"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אומרים אין מקרדין אף לא מקרצפין. [גמ'] וחדא פרה הויא ליה והא אמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תליסר אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר ן' עזריה מעדריה בכל שתא ושתא. אע"ג דאמרי' פ' בתרא דבכורות [נ"ג ע"א] דמעשר בהמה נמנו עליו אחר חרבן ובטלוהו מפני התקלה, איכא למימר דהא הוה קודם תקנה. תאנא לא שלו היתה אלא של שכנתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו.
<h2>דף נו:</h2>
[ביצה ל"ט ע"ב] וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן האחין השותפין כשחייבין בקלבון, דהיינו נשתתפו אחר שחלקו, פטורין ממעשר בהמה, דשותפות [פטור] ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה, דהיינו קודם שחלקו (התם לחיוב) קנו בתפוסת הבית, פטורין מן הקלבון, דבתפוסת הבית ליכא קלבון למחצית השקל אלא לשקל כדאיתא התם. ואמר רב ענן לא שנו אלא שחלקו גדיים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדיים, דהשתא חשיבי כלקוחות דלא סגיא שלא יהא זכות (בכל) [לכל] אחד בטלאים ולכל אחד בגדיים וכשנשתתפו הוו להו כאינשי בעלמא דנשתתפו. אבל חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אומרי' זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה. וכשנשתתפו דינן כתפושת הבית. ורב נחמן אמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים אין אומרי' זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה.
<h2>דף נח:</h2>
[ביצה י"ג ע"ב] מחשב הא מדידה בעי, הא מני אבא אליעזר בן גומיל היא דתניא אבא אליעזר בן גומיל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. איפשר דאומד ומחשבה כפל לשון הוא ומחשבה (היני) [היינו] אומד, וכדאמרי' הכא מחשב דבעי למימר אומד. ומתניתא דאבא אלעזר ן' גומיל כתיבנא לה בגיטין בס"ד. אמר ר' אבהו אמר ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה וכו'.
